איך זה יכול להיות שזה אותו ילד?

יש הורים שמשתפים בתחושה שכאלו הילד שלהם הוא כמו “שני ילדים שונים”.
בחוץ -בוגר ועצמאי. בבית - תלותי ותינוקי. לא מוכן לצחצח שיניים ולהתקלח. כל דבר צריך לומר לו כמה פעמים כדי שיעשה. מבקש שירימו אותו ויעשו עבורו. 
בחוץ -  ממושמע ומתנהג למופת. בבית- צועק  מרביץ לאחים. לא משתף פעולה. מתקשה לקבל ״לא״. 
וזה מבלבל:“איך זה יכול להיות? זה הרי אותו ילד.”
אז איך זה הגיוני? דווקא הפער הזה מלמד משהו חשוב חיובי ומרגיע: הילד שלנו  כן מבין גבולות. כן קולט ציפיות. כן יודע להסתגל כשיש מסגרת ברורה. בחוץ הכללים חדים. התגובה של מבוגרים צפויה. המחיר לחוסר משמעת ידוע מראש. יש שגרה, יש סדר, יש “חוקים”.ולכן הוא מחזיק את עצמו יפה.
ואלו בבית הוא מרגיש הכי בטוח. כך אמורים להרגיש בבית. קבלה ללא תנאי. 
אך הוא  מרשה לעצמו לפרוק בצורה שלא מתאימה תוך כדי שהוא בודק גבולות. 
אז מה עושים?הברור מאליו הוא שחשוב ליצור בהירות ועקביות.
1) חוקי בית קצרים וקבועים“אצלנו לא מרביצים.” “כשכועסים משתמשים במילים.”
2) תגובה מיידית, קצרה, רגועהעוצרים ופועלים.מגנים על האחים.בלי נאומים בזמן סערה.
3) שגרות במקום וויכוחיםבוקר/ארוחה/שינה. מסלול קבוע.מעט מילים. הרבה עקביות.
4) מחזקים רגעים טובים בבית“ראיתי שביקשת בלי לצעוק.  איזה יופי״  “עצרת את היד - זה מראה את הכוח האמיתי שלך.”
התמדה ועקביות מצדנו ההורים היא קריטית פה.  המטרה היא בית נינוח. גבולות ברורים. יחסים מכבדים. מקום שלכולם יש בו קרקע טובה להתפתחות.