את אמיר (שם בדוי) בן ה 6 תלמיד כיתה א', רגילים לכנות "שובב". ילד פעלתן מאד, פיקח. לעיתים קשה לו לדחות סיפוקים, ולדברי הוריו כשזה קורה " קשה להיות איתו". הוריו של אמיר מגיעים ליעוץ לאחר 3 חודשים מתחילת שנת הלימודים.
מספרים שהמורה מרבה להתקשר במהלך יום הלימודים, ומדווחת על בעיות שונות. פעם היכה ילדה בכיתה, פעם אחרת קשקש על מחברת של מישהו אחר, לא נשמע למורה, ולשיעור ספורט הוא לא נכנס. ההורים מאד מודאגים, לא מבינים מה עובר עליו בבית הספר, רצף מקרים כזה לא מוכר להם מהבית, קשה להם עם הטלפונים של המורה, הם מרגישים שלא מבינים את הילד שלהם, שהצוות לא מספיק מיומן, ולדבריהם "הכי קל זה להתקשר אליהם שיבואו לקחת את אמיר באמצע היום".
הפניה של ההורים אלי ליעוץ, היא לאחר שנודע להם כי קבוצת הורים בכיתה פועלת כדי להעביר את אמיר לכיתה אחרת, על רקע הטענות שהוא אלים ומסוכן כלפי ילדים בכתתו.
הוריו של אמיר לא מוכנים בשום אופן כי יעבירו את אמיר כיתה, לדבריהם המצב קשה אך אסור שבנם יסבול מעבר לקושי הנוכחי שככל הנראה הוא מבטא בהתנהגותו.
העבודה עם הוריו של אמיר, החלה בהבנת המצב כפי שהם רואים אותו. קבלתי מהם רקע על אמיר, על שנות חייו הראשונות, הסתגלותו למסגרות קודמות וכו.
הכרתי דרכם את מסגרת בית הספר הנוכחית, סדר היום האישי והמשפחתי, שאר בני המשפחה (לאמיר שתי אחיות גדולות).
התייחסנו יחד לצד החברתי של אמיר, בעבר ובהווה. נתחנו יחד את האינטראקציה שהיתה להורים עד כה עם הצוות החינוכי בגנים בשנים קודמות, ובבית הספר - בשנה הנוכחית.
הבנתי מהם כי הם מעוניינים לעבוד עם המורה ולהגיע להבנות, עם זאת לא ידעו כיצד לפנות לצוות בית הספר מאחר וכל פעם שיש להם שיחה עם המורה הם מוצאים את עצמם מתגוננים ומגוננים על אמיר לנוכח ההאשמות הרבות כלפיו ובמידה רבה גם האשמות כלפיהם. הרגישו פגועים וכועסים.
בנינו יחד תוכנית פעולה לעבודה משותפת עם בית הספר, כך שניתן יהיה לתקשר תוך יצירת אמון ושתוף. ליוויתי אותם לפגישה עם הצוות החינוכי (במפגש זה בבית הספר נכחתי יחד איתם). התחילה דרך של הגדרת מטרות קטנות, ישימות, תוך קביעת התעדכנות שוטפת בין ההורים למורה.
במקביל ניכר היה שההורים שונים מאד ביכולת ובמוכנות שלהם להציג גבולות ברורים. האמא היתה ברורה יותר בגבולות,לעומת האבא שהיה נוטה לוותר ולא הקפיד פעמים על עקביות. לשם כך הגדרנו את אחת המטרות -תרגול והבנה של הצבת גבולות באופן מותאם יותר בין ההורים,
יצאנו לדרך...

יש הורים שמשתפים בתחושה שכאלו הילד שלהם הוא כמו “שני ילדים שונים”.
בחוץ -בוגר ועצמאי. בבית - תלותי ותינוקי. לא מוכן לצחצח שיניים ולהתקלח. כל דבר צריך לומר לו כמה פעמים כדי שיעשה. מבקש שירימו אותו ויעשו עבורו. 
בחוץ -  ממושמע ומתנהג למופת. בבית- צועק  מרביץ לאחים. לא משתף פעולה. מתקשה לקבל ״לא״. 
וזה מבלבל:“איך זה יכול להיות? זה הרי אותו ילד.”
אז איך זה הגיוני? דווקא הפער הזה מלמד משהו חשוב חיובי ומרגיע: הילד שלנו  כן מבין גבולות. כן קולט ציפיות. כן יודע להסתגל כשיש מסגרת ברורה. בחוץ הכללים חדים. התגובה של מבוגרים צפויה. המחיר לחוסר משמעת ידוע מראש. יש שגרה, יש סדר, יש “חוקים”.ולכן הוא מחזיק את עצמו יפה.
ואלו בבית הוא מרגיש הכי בטוח. כך אמורים להרגיש בבית. קבלה ללא תנאי. 
אך הוא  מרשה לעצמו לפרוק בצורה שלא מתאימה תוך כדי שהוא בודק גבולות. 
אז מה עושים?הברור מאליו הוא שחשוב ליצור בהירות ועקביות.
1) חוקי בית קצרים וקבועים“אצלנו לא מרביצים.” “כשכועסים משתמשים במילים.”
2) תגובה מיידית, קצרה, רגועהעוצרים ופועלים.מגנים על האחים.בלי נאומים בזמן סערה.
3) שגרות במקום וויכוחיםבוקר/ארוחה/שינה. מסלול קבוע.מעט מילים. הרבה עקביות.
4) מחזקים רגעים טובים בבית“ראיתי שביקשת בלי לצעוק.  איזה יופי״  “עצרת את היד - זה מראה את הכוח האמיתי שלך.”
התמדה ועקביות מצדנו ההורים היא קריטית פה.  המטרה היא בית נינוח. גבולות ברורים. יחסים מכבדים. מקום שלכולם יש בו קרקע טובה להתפתחות.